כשאני מסתכלת לאחור על הסיפור האישי שלי וחושבת איפה הוא מתחיל אני לא בדיוק יודעת לשים את האצבע.

גדלתי כילדה עם עודף משקל. היו תקופות שהרגשתי טוב עם עצמי, והיו תקופות שמאוד רציתי שינוי. בגיל ההתבגרות עברתי מדיאטה לדיאטה, עם הצלחות ואכזבות לסירוגין. הדבר היחיד שהתמדתי בו היה חוסר ההתמדה, והמשקל עלה וירד כמו יויו.

חברות היו לי. ובכל זאת הסתגרתי, נעשיתי שקטה ומופנמת יותר, כי לא הצלחתי להרגיש טוב עם עצמי ליד הבנות הרזות שסביבי.

מבחוץ החיים שלי נראו די רגילים. מיד אחרי הצבא למדתי לתואר ראשון בחינוך מיוחד. ראיתי במקצוע הזה שליחות, אבל לא מצאתי את מקומי במערכת החינוך. עזבתי את ההוראה והצטרפתי לעסק של אחי, שהיה אז בתחילת דרכו. מאז עברו 21 שנים. העבודה תמיד הייתה מאתגרת ומעניינת, העסק גדל, והוא הפך למרכז החיים שלי.

לכאורה הכול היה נפלא, ולכן לא ידעתי להסביר מה קרה.

היום אני מבינה את זה היטב. לקראת גיל 40 העומס שלקחתי על עצמי התחיל להופיע בגוף. היו לי פריצות דיסק עם כאבים קשים, ולצידן חוסר שקט פנימי ותחושה עמוקה של חוסר משמעות.

אחרי הכאב הפיזי הגיע גם הכאב הפנימי: התקפי חרדה, תכופים יותר ויותר, עד שהרגשתי ייאוש. שנים התעלמתי מהרגשות שלי ולא נתתי מקום למה שאני רוצה וצריכה. זרמתי עם השגרה. לא היה לי רע שם, להפך. אבל לא היה בה מקום לביטוי עצמי. היום אני מאמינה שכשאת לא נמצאת במקום שנכון לך, הגוף מאותת על זה.

אני רואה את זה גם אצל נשים שמגיעות אליי. ובדיעבד הבנתי שעודף המשקל שלי נבע במידה רבה מאכילה רגשית שאף אחד לא התייחס אליה. בזמנו פשוט לא היה מקובל לדבר על רגשות, על מחשבות, על האופן שבו נערה צעירה חווה את העולם.